כ"ד טבת – העולם על פי האדמו"ר הזקן

כ"ד טבת הוא יום השנה לפטירתו של רבי שניאור זלמן מליאדי מייסד חסידות חב"ד.

רבי שניאור זלמן נולד בעיירה ליוזנא שברוסיה הלבנה ביום י"ח ה'תש"ה (1745). יום הולדתו ה-47 של מייסד התנועה החסידית, רבי ישראל הבעל שם טוב . בשנת תקכ"ד נסע למזריץ' ללמוד בהדרכתו של יורשו של הבעל שם טוב , הרב דובב"ר. למרות נעוריו, הוא התקבל למעגל הפנימי של תלמידי המאסטר הגדול.

פילוסופיית חב"ד של רבי שניאור זלמן

בשובו ממזריץ', התקבצה עליו קבוצת תלמידים שאותם הדריך את דרכי החסידות. בשנים אלו גיבש את פילוסופיית " חב"ד " המובהקת שלו ואת גישתו לחיים. שאותם תיאר לאחר מכן במגנום אופוס שלו, תניא, שעליו עמל עשרים שנה לפני הוצאתו לאור בשנת 1796. עד אז השפעתו התפשטה. ברחבי רוסיה הלבנה וליטא, שם חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית ראה בו את האדמו"ר והמנהיג שלהם.

בסוף קיץ 1812 נמלט רבי שניאור זלמן מהתקרבות צבאות נפוליאון, שהתקדמו דרך רוסיה הלבנה בדחיפתם לעבר מוסקבה. (הרב שניאור זלמן תמך באופן פעיל בצאר במלחמה נגד נפוליאון). לאחר שבועות רבים של נדודים הגיע, בשיא החורף לעיירה פיינה. שם חלה תקופה לפני כ"ד טבת. מוצאי שבת שלאחר שבת פרשת שמות, בכ"ד בטבת, השיב את נשמתו ליוצרה.

חיבור ארוך שפורסם באגרות קודש

באותם ימים אחרונים בפיינה כתב רבי שניאור זלמן את אחד החיבורים המעמיקים ביותר שיצא מפרי עטו. חיבור ארוך שפורסם מאוחר יותר כסעיף 20 באיגרות הקודש. כתב יד נוסף שהשתמר מאותם ימים הוא שיח קצר בשם "הנפש הצנועה", שכתב זמן קצר לפני פטירתו. (לפי תיאור אחד, "אחרי הבדלה, מספר דקות לפני מסירת נפשו בטהרה לה'".

תוכנם של שתי שיחות אלו מציג חידה לתלמיד הפילוסופיה של רבי שניאור זלמן, המצפה לראות סיכום של חיבוריו הקודמים של הרבי במוצרים אלה של ימיו האחרונים. במקום זאת, מוצאים את מה שנראה כחריגה – או אפילו היפוך – של עקרונות מפתח מסוימים של תורתו הקודמת.

כד"ד טבת – רוח על חומר

בתניא שלו מתאר רבי שניאור זלמן מאבק תמידי בין הרוחני לגשמי באדם ובבריאה.

בתוך האדם, הקונפליקט הזה לובש צורה של קרב בין "הנפש החיה" ל"הנפש האלוקית". הנשמה הבהמית היא האני הפיזי שלנו. הדחף להיות ולהתקיים, האינסטינקט לשימור עצמי, הגשמה עצמית וחיזוק עצמי. הנשמה האלוהית היא מקור הרוחניות שלנו. הדחף שלנו להתעלות עצמית, הכמיהה שלנו לברוח מגבולות הקיום החומרי שלנו ולהתחבר אל האינסופי והנצחי. החיים הם המלחמה בין שני הדחפים המנוגדים הללו. כל מעשה שאנו עושים, כל מילה שאנו מוציאים, אפילו כל מחשבה שאנו חושבים, הם תוצאה של המאבק הפנימי הזה. הוא שמייצג את הניצחון של אחד משני האני המתחרים לבטא את עצמו ולקדם את המאבק שלו. מטרות דרך הגוף והיכולות שהם חולקים.

במישור הקוסמי, קיים הקונפליקט

בין המהות הרוחנית של הבריאה "האמירות האלוהיות" או ניצוצות הקדושה שבבסיס כל נברא – לבין מעטה הגשמיות המגלמת. אנו גואלים את "ניצוצי הקדושה" הללו על ידי ניצול החפצים והמשאבים החומריים של עולמנו כדי לשרת את ה'. ובכך להפוך אותם מדברים גשמיים (כלומר, דברים שקיימים למענם) לדברים רוחניים. (דברים שמטרתם היחידה היא לשרת קצה גבוה יותר).

מה הופך את הרוחני לקדוש יותר מהחומר? מדוע האינסטינקטים והדחפים של הנפש הבהמית פחות אלוקית מאלו של הנפש האלוקית? הרב שניאור זלמן מסביר שהחוק הקרדינלי של הקיום הוא ש"אין עוד מלבדו" ( דברים ד, ל"ה). לפיכך, ישויות טרנסצנדנטיות ומבטלות את עצמן הן קדושות ואלוהיות. שכן הן מאשרות ומעבירות את האמת שאין קיום אמיתי מלבד אלוקים. (כלומר, שום דבר שקיים לשמה). דברים בעלי אוריינטציה עצמית הם חולניים ובלתי-אלוקים מכיוון שעצם קיומם כרוך בערפול של האמת הזו.

לפיכך

אפילו הפעולות הפיזיות התמימות ביותר יכולות להיות צורה עדינה של "רוע". אם אדם אוכל ללא מחשבה מלבד סיפוק התשוקה הטבעית שלו לאוכל – שהיא רצונה של נפשו הבהמית לקיים את קיומה הפיזי – אזי האכילה שלו מהווה שלילה של העיקרון ש"אין דבר אחר". התניא מורה לנו אפוא לקדש את האכילה שלנו, על ידי אכילה לצורך ניצול האנרגיה שאנו מפיקים מהמזון שלנו לעבודת ה' . באופן זה, פעולת האכילה הופכת למעשה קדוש – מעשה המבטא, ולא מעורר מחלוקת, את הבלעדיות של האלוהי.

לא די, אומר התניא, לקיים את מצוות התורה ולהימנע מלעבור על איסוריה. זהו אך שדה הקרב הגלוי ביותר במלחמת החיים. עלינו ללכת רחוק יותר, להילחם באתגר העדין יותר לשלמות הקשר שלנו עם אלוקים. לנצח את האני החומרי שמתחרה על האמת האלוהית עם יומרותיו לקיום המוגדר בעצמו.

היסוד והשורש של כל התורה היא להעלות ולרומם את הנפש על הגוף

התניא מתווה תכנית חיים להשגת מטרה זו. להדיח את האני החומרי ממעמדו הטבעי כמקום מושבו של זהותנו והמניע העיקרי של כל מה שאנו עושים, ולבסס את האני הרוחני שלנו במקומו. להפוך כל מעשה שלנו מאקט של הנצחה עצמית למעשה של התעלות עצמית והתבטלות עצמית. לממש את המהות הרוחנית בתוך כל יצירה ולשחרר אותה מגופה הגשמי ומכלא שלה. וזה על ידי גיוסה במאמץ לעבוד את ה'.

כותב על כך רבי שניאור זלמן בקטע מפתח בתניא. "היסוד והשורש של כל התורה היא להעלות ולרומם את הנפש על הגוף".